"כילד פיתחתי קשר מיוחד עם סבתי אשר טפלה בי במסירות. בהיותה בת 70 חלתה סבתי במחלת האלצהיימר ונפטרה בגיל 86. במרוצת השנים שקדמו לאבחון המחלה ובזמן מחלתה נגרם סבל רב לה, לסביבתה ולבני המשפחה. התמיכה הסביבתית באותה תקופה היתה דלה והמודעות למחלה נמוכה.

מייד לאחר סיום לימודי הרפואה בטכניון בחיפה התחלתי לעבוד בבית החולים איכילוב כסטז'ר ואחר כך כמתמחה ברפואה פנימית. כמתמחים היינו עוברים בין החולים במחלקה, בהם קשישים רבים אשר לא ניתנה להם תקווה רבה להחלמה. מצאתי עצמי מבלה זמן רב ליד מיטתם, מנסה להבין את שפתם ואת הקשיים שלהם כמאושפזים יחד עם הבנת ה"בעיה" שלשמה אושפז הקשיש (משולב לרוב עם ריבוי תלונות ו/או ירידה במצב הכללי). היחס האישי תרם לאבחון מהיר, טיפול הולם ובזמן ולעיתים גם לשחרור מהיר.

קשישים אחרים הועברו למחלקות שיקום במקום למחלקות סיעודיות מורכבות לצורך שיפור תפקודי ורפואי כאשר המטרה תפקוד עצמאי יותר וחזרה לקהילה (בית, דיור מוגן). עם הזמן הפכתי להיות "הרופא של הקשישים" במחלקה, זה שמקשיב להם ומצליח להבין את מצבם המנטאלי והרפואי.

הסיפוק הרב שחשתי בהחזרת קשיש ש"אפסו" סיכוייו לכאורה, למצב תפקודי עצמאי, האהבה שלי לקשישים (גם אלה שאינם בני משפחתי) יחד עם התקשורת המיוחדת שאני מקיים עמם, הביאו אותי לתחושה שזהו הייעוד שלי. החוויה הביאה אותי לבחור להתמחות בגריאטריה וללמוד את תחום הפסיכוגריאטריה. מאז ועד היום אני ממשיך ללמוד ולחקור את הקשר שבין הגוף והנפש :כמו הקשר שבין הליכה וניידות ומצב מנטאלי ותהליכי חשיבה או הקשר שבין נפילות וירידה קוגניטיבית.

המטרה שיפור איכות החיים לאותם "לוחמים" ששרדו טראומות חיים ביניהם מצבי "דחק" כגון שואה, מלחמות, תאונות ולאפשר המשך חיים בריאים, מאושרים ועצמאים ככל האפשר. הקשיש והמטפלים בו חווים את הנטל בעוצמות שונות, כאשר עצם הטיפול בקשיש "מבולבל" ונטול מודעות מקשה עשרות מונים על המטפל העיקרי.

אני מאמין כי יש לטפל בקשישים ביסודיות, מקצועיות ואופטימיות כפי שאנו מטפלים בצעירים.

"אל לנו לוותר על טיפול רפואי איכותי בקשישים בתואנת גילנות ,(AGEISM) גיל מתקדם אינו מחלה. במקרים רבים אפשר להקל ואף לשפר את איכות חייו של הקשיש וכפועל יוצא גם של בני משפחתו."