מפי מטפלים
יעל,
מרפאה בעיסוק
"חיכיתי מאוד לחגוג עם מ. את יום הולדתה ה-100. עבדנו יחד במשך כשנה ונוצר בינינו קשר מיוחד. היא אמנם לא זכרה את שמי אך התעוררה לכבודי וחייכה בכל פעם שהגעתי, נהנתה מהפעילות המשותפת והשתדלה ככל יכולתה להשתתף. לא פעם קראה לעצמה "אלטע שמאטע" אך אני מאוד מאוד אהבתי את האישה המרשימה הזאת עם העבר העשיר והמרתק, אהבתה למוזיקה וההקפדה העיצובית והאסתטית שנשמרה לה מהמקצוע שלה כאדריכלית.
מ. סיפרה לי על עברה, הכניסה אותי לחייה ושיתפה אותי בחוויות של משפחתה. יחד שמענו שירים בפולנית, דיברנו על העולם כולו, ראינו תמונות שונות ושוחחנו עליהן, שיחקנו משחקי שולחן ודיברנו על אירועים שונים בהווה ובעבר.
לצערי מ. נפטרה כחצי שנה לפני יום הולדתה ה- 100, אך רגעי הצחוק, החיוך, המבט המרוכז של עיניה והציור שציירה אותי באחד המפגשים מלווים אותי לא מעט ביומיום שלי ומעלים בי זיכרון מתוק"
דורית,
גרונטולוגית
"צריך להוציא את אבא מהבית, שיהיה בבית אבות" טוען האח הבכור.
"אבא אינו רוצה לצאת מן הבית, איך אתה יכול לעשות לו את זה?" טוען האמצעי.
אבא באי שקט. מבולבל, לא ישן בלילות, העובד הזר מאיים לעזוב. כל הזמן דיונים בין הבנים.
האח הצעיר מגיע לביקור מולדת "מדוע אתם לא מטפלים באבא? ככה אתם נותנים לו לסבול?"
עושים תורנות, כל לילה ישן איתו בן אחר. כולם מותשים.
מגיעים אלינו כולם יחד, כל הבנים. מחפשים את תרופת הפלא. בטוחים שיש אותה לרופא הטוב.
עוברים מאיש צוות אחד לשני, מתחילים להבין שאין תרופה אחת. יושבים אצל העובדת הסוציאלית שמתחילה לפרק את הפלונטר המשפחתי. עצות רבות מניסיונה הרב. משלבים טיפול תרופתי עם תעסוקה ופיזיותרפיה.
קצת יותר שקט בבית. תהליך איטי. העובד הזר ההודי מקסים ומשתף פעולה. לומד תרגילים, מוציא את אבא להליכות. מדריכת התעסוקה עושה עם אבא פעילויות שהבנים לא חלמו שיסכים לבצע.
עדיין אי שקט, יותר שליטה.
"אני שמח שהשארנו את אבא בבית. אני יודע שזה חשוב לו" סיכם הבן הצעיר ונסע
אמירה,
גרונטולוגית
"אנחנו חברות מכיתה ג'" היא הסבירה "ואני חייבת לעזור לה…".
אחר צהריים חם. משלחת מרובת משתתפים מתייצבת בקליניקה. אישה כחולת עיניים, צלולות ויפיפיות, מוקפת בבעל, בת, נכדה התינוק והחברה. כולם חייכנים וטובי מזג.
אבחון ארוך, פענוח בדיקות, המון שאלות ובסופן מסקנה איומה – אלצהיימר.
אישה חמה ומקסימה, עוד לא בת 60, לא מבינה כל כך מה שקורה סביבה. מתרוצצים כבר שנה בין רופאים ואין מסקנה.
לצערנו אנו נושאי הבשורה.
מתחיל מסע ארוך ומשותף. אנחנו נותנים את כל התמיכה שניתן. הבעל, איש אוהב וטוב לב, מפנק אותנו בתשורות קטנות בכל פעם שמגיעים. פעם לימונים כבושים ופעם זיתים. אין פעם שבא בידיים ריקות.
המחלה אצלה אלימה, תופעות הלוואי קשות והוא מתמודד. אהבה ענקית באיש לאשתו. כבר 45 שנה שהם ביחד.
פוגשים בהם כל כמה חודשים, משוחחים ומייעצים לבעל ולבת עד כמה שניתן.
לצערנו לא ניתן להקל, לא ניתן להאט.
נכנסת ויוצאת מבתי חולים. הלב נקרע. ביקור אחרון נקבע בדחיפות מהרגע להרגע. היא מתקשה להיכנס לקליניקה, מסרבת. הרגליים אינן נושאות אותה. שלושה אנשי צוות משדלים, מסייעים, נכנסת וקורסת על הכיסא. הרופא פוסק לבית חולים ומייד.
כעבור שלושה שבועות, טלפון בצהרי יום שישי, אנו מתבשרים שהיא איננה. כואב לנו כל כך….
אתמול בלוויה אנו פוגשים את החברה "אנחנו חברות מכיתה ג', הייתי חייבת לעזור לה…".
אדווה,
פיזיותרפיסטית
גבר מרשים. גבוה וכחול עיניים. מסתבר שאפשר להתאהב גם בגבר בן 85….מספר על הזרוע.
מלווה במשפחה עצבנית. אישה יפיפייה שמסבירה ש"הוא פשוט לא מקשיב לה". ניכר שהיחסים שלה עם הבת מעולם לא היו טובים. הבת, היא הבת של אבא, תעשה הכל בשבילו.
נראה מדוכדך ועייף. המשפחה מספרת שעדיין מתנדב לספר את סיפור ילדותו בשואה בכל הזדמנות.
עלה לארץ, שירת כקצין בדרגה גבוהה בצבא, משפחה לתפארת. היה שמח בחלקו. בזמן האחרון שמים לב לשינוי בתפקוד.
מאבחנים ירידה קוגניטיבית והפרעת הליכה. צריך לטפל. האבא מבקש שיניחו לו.
כעבור כמה חודשים נפילה. בית חולים, אשפוז ארוך. שיקום. אנו מטפלים בו במשולב עם פיזיותרפיה. נראה מתאושש. מפסיקים טיפולים. "לא כדאי להפסיק" אנחנו מייעצים. הפיזיותרפיה זה כלי לשמור עליו. צריך גם גירוי קוגניטיבי. אסור לוותר לו, לוותר עליו.
לא מעוניין. מוותרים. ושוב נפילה ושוב אשפוז…..אפשר היה לעזור לו אם רק היה מקשיב
אדוה, פיזיותרפיסטית
רון,
גריאטר
אישה מרשימה, הבת. תפקיד בכיר במשרד ממשלתי. אוהבת את אבא בן ה-90. קבלה המלצה מרופאה מכרה. התקשרה וקבעה.
הרופא מגיע לביקור בית. דיור מוגן יפהפה בתל אביב. אבא מקבל את הרופא בחשדנות. "מי זה האיש הצעיר הזה? מה הוא עושה כאן? אני כבר לא צריך כלום".
מתחיל סיפור אהבה גדול בין הרופא הצעיר לאבא, נמשך כבר שלוש שנים.
הבת בחוכמתה, מבינה כי תרופות אינן כל מה שאבא צריך. מזמינה שירותים נוספים.
סיפור אהבה גם עם אנשי הצוות המקיפים אותו. מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיסט.
אירוע מוחי קל, מעורבת גם קלינאית תקשורת בטיפול. תזונאית באה לייעץ.
תקשורת שוטפת בין אנשי הצוות. והאבא? אי אפשר למנוע תחלואים ואפשר להקל.
הבת אינה חוסכת ממנו דבר. "הכסף של אבא נועד לטפל בו. אני אינני רוצה לעצמי דבר. רוצה רק אותו איתי בטוב ולכמה זמן שעוד אפשר".