אתי, הבת של המטופלת ר': "אני מאוד ממליצה, אנחנו חמישה אחים, ההורים דמויות מרכזיות בחיים עד היום, כשבעצמנו אנחנו עוד רגע בגיל מבוגר. אני אומרת לד"ר בן יצחק, אתה תישאר כשאני אזדקן, נכון? אתה לא תעזוב את המכון. הקשר מאוד חם וחזק. ההורים היו תמיד עצמאיים ופתאום נחתו עלינו כל מיני תסמינים של זקנה וזה הכל התחיל מנפילות ושבר באגן, בשלב הזה החלטנו שאנחנו צריכים כוח מקצועי איתנו.
אני עובדת סוציאלית במקצועי והיה לי חשוב שילוו אותנו. הרמנו ידיים עם קופת החולים, הייתי צריכה לבקש מהרופא שם מה לתת לה, וזה לא עבד, אמא הייתה צריכה יותר. במשך ארבע שנים קיבלנו ליווי צמוד, גם של ד"ר בן יצחק, גם פיזיותרפיסטים שהגיעו פעמיים שלוש בשבוע. זה היה בעצם תחזוקה שוטפת. גם הצוות המקצועי היו מקסימים, הם יצרו קשר כל כך יפה עם אמא. ממש הצליחו להקים אותה, דבר שלא האמנו, כי קופת החולים אמרו שאי אפשר לקדם אותה והיא לא תוכל ללכת, ואמא הלכה עם הליכון! גם בשלבים שהיה מאוד קשה היא עדיין קמה ועשתה צעדים, וזה גם הפך להיות משהו של צורך שלה. כשלא תמיד ידעה להסביר מה היא רוצה היא הייתה עושה תנועה כזו של רוצה לקום ואז ידעתי לעזור לה. זה משהו שהשתרש כתוצאה מהטיפול הנהדר והמקצועי של הפיזיותרפיסטים.
הייתה לנו אתכם אוזן קשבת, ניצן (מנהל הטיפול) היה מדהים, כשכל פעם ברגישות הוא היה מתקשר לשאול מה קורה ומה שלום אמא, וכמובן ד"ר בן יצחק שהגיע אלינו באופן קבוע. גם בתקופות חריפות כשלא ישנה בלילה, אז ממש על בסיס יומיומי היה טלפון ויכולתי לשלוח במייל ולקבל מענה ולשנות את הטיפול התרופתי, שעזר לה לחזור לה לישון בלילה. זו הייתה משאלת ליבנו, הרגשנו שאנחנו לא לבד.
אחר כך הוצע לנו קורס תיקוף בזום ונרשמתי כדי לנסות לפענח כל מיני תנועות, מבטים ותנועות שחוזרות על עצמן, ולא ידענו לפענח. למשל, אמא שלי עשתה תנועה כזו ורק אז הבנתי שהיא תופרת, היא הייתה במקצועה תופרת, ושאלתי אותה אם היא תופרת שמלה. זה מאוד הרחיב את התקשורת בינינו. אחי למשל אמר שהוא בא ואין לו מה להגיד לאמא, ופתאום הבנתי שהתנועות שלה הן שפה, וצריך ללמוד את השפה הזו, ואני מאוד ממליצה לבני המשפחה, אחרת זו תחושה של אין אונות ותסכול מאוד גדול מול ההורים שלך. פתאום אין שיח ותקשורת. מאז למדתי את השפה שלה והרווחתי תקשורת עם אמא שלי. זה גם שיפר מאוד את מצב הרוח שלה.
