על מה אנחנו מתחרטים בסוף החיים – ומה אפשר ללמוד מזה כבר היום

כשאנשים מגיעים לסוף חייהם, הם נוטים להביט לאחור בכנות יוצאת דופן. מי שתרמה להבנת התחום היא האחות האוסטרלית ברוני וור (Bronnie Ware), שעבדה שנים בטיפול פליאטיבי ותיעדה את החרטות ששמעה שוב ושוב ממטופליה. תובנותיה פורסמו בספרה The Top Five Regrets of the Dying והדהדו מאז במחקרים נוספים ברחבי העולם. באופן מפתיע – או אולי לא – אותן חמש חרטות חוזרות כמעט בכל תרבות.

החרטה הראשונה: "הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמן לעצמי, ולא לחיות את החיים שאחרים ציפו ממני."

אנשים רבים הודו שחיו מתוך ציפיות של אחרים – הורים, חברה או מוסכמות – ולא מתוך רצון אמיתי. הם ויתרו על חלומות, חששו משיפוט, והעדיפו את "הבטוח" על פני הדרך שהייתה משמעותית עבורם.

החרטה השנייה: "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה."

חרטה זו נשמעה במיוחד מגברים, שחשו תחושת החמצה: שעות ארוכות של עבודה שהובילו להיעדרות מחיי המשפחה, מגידול הילדים ומהרגעים הפשוטים של היומיום.

החרטה השלישית: "הלוואי שהיה לי האומץ להביע את הרגשות שלי."

לא מדובר רק ביחסי זוגיות, אלא גם בקשרים עם ילדים, חברים וקולגות. שתיקות ארוכות, כעס שלא נאמר או אהבה שלא הובעה – אלו דברים שהשאירו תחושה מרירה או תחושת החמצה, ולעתים הרגשות הלא מבוטאים הובילו להתפחות של מחלות.

החרטה הרביעית: "הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי."

חברויות ארוכות שנים נעלמו בהדרגה, "אין לי זמן" הפך לתירוץ קבוע, והקשרים הוחלפו בשיחות שטחיות במדיה החברתית. רק מאוחר מדי אנשים הבינו עד כמה קרבה אנושית אמיתית היא מקור משמעותי לאושר.

החרטה החמישית: "הלוואי שהייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר."

חלק גדול מהאנשים הודו שחיו באומללות מתוך הרגל או מחשבה שאין דרך אחרת. הם לא נתנו לעצמם רשות פשוט לשמוח, ולהיות מאושרים, מתוך פחד מביקורת או תחושה ש"זה לא הזמן".

העובדה שהחרטות האלו חזרו במחקרים נוספים ובתרבויות שונות מצביעה על אמת אנושית רחבה: בסופו של דבר, מה שחשוב הוא לא כמה עבדנו או כמה הרשמנו אחרים, אלא הקרבה לאנשים שאנחנו אוהבים, האומץ להיות נאמנים לעצמנו, והיכולת לבחור באושר.

לא מאוחר לשנות

בכל רגע ובכל גיל, אנחנו יכולים לבחור טוב יותר, לחזק את הקשרים שלנו עם משפחה, חברים ואהובים, לחפש וליצור רגעי אושר ולבטא את רגשותינו. אפשר להתחיל ממש עכשיו – להרים טלפון לחבר או בן משפחה…
אלה השאלות שצריכות ללוות אותנו, כשאנחנו רוצים לחיות חיים בעלי משמעות, בלי תחושה של פספוס:

• האם אני חי/ה את החיים שלי או את החיים שמישהו אחר ציפה ממני?
• האם העבודה שלי משרתת אותי – או שולטת בי?
• מתי בפעם האחרונה אמרתי למישהו מה אני באמת מרגיש/ה?
• האם ברשימת אנשי הקשר שלי יש חברים וחברות אמיתיים?
• האם אני בוחר/ת להיות מאושר/ת – או מחכה שזה יקרה מעצמו?

התשובות לשאלות הללו לא תמיד פשוטות, אבל עצם ההתבוננות בהן יכולה לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים כאן ועכשיו. 

המאמר מבוסס על מצגת מאת ד״ר אמירה פז, גרונטולוגית פיננסית, ומנכ״לית ״בשיבה בריאה״